"יש לברונז יכולת ליטול את השפה העברית ולהשתעשע בה כך שתמונות קומיות או טרגיות נשמעות כמיטב השירה העברית, אף כי אין בינן לבין שירה שום קשר. זו השפה שלו, שפת חולין, טבעית, שאיננה מחפשת פתרונות במקום שאין, ואיננה מוצאת אותם במקומות שאולי אחרים, כמו נסים אלוני או חנוך לוין כבר תרו וחקרו ומצאו." צבי גורן 

​

האדם במחזה הזה הוא רוצח סדרתי שסוהר-שופט-תליין גזר דינו למות ונקצבו לו חמישים וחמש דקות בתוך הבור, שבו יפגוש את הקורבן האחרון שלו, הממתין לו כדי שגם הוא כבר יוכל למות בשקט, וגם אחת, אשת חלומות משותפת לשניהם, שכמוה כמו המוות שחולמים אותו והוא מתנדף כלא היה כשמתעוררים. אמת שהיא אשליה, חיים שהם מוות. ואולי בכלל בסדר הפוך. 

 

ואז, בקתרזיס דמיוני לחלוטין, עולה ממעמקיה החבויים של ההצגה היפה הזאת, על כל מהמורותיה, האמת הגדולה והכואבת, שאדם לאדם הוא בור עמוק מאוד. 
 

זוכת פרס התלבושות הטובות ביותר / 2014

זוכת פרס התאורה הטובה ביותר / 2014

מועמדת לפרס הצגת הפרינג' הטובה ביותר / 2014

מועמדת לפרס המחזה הטוב ביותר / 2014

 

"...או! אז לפי החישובים שלנו ואחרי העמקה די מעמיקה בנושא, לאחר שבחנו את סך כל האמצעים כנגד סך כל הנסיבות הגענו למסקנה החד משמעית שאנחנו אבודים, כאופטימיסט מושבע אני חוזר ואומר אנחנו אבודים! כמו שאת בטח רואה ה...בור...הוא...עמוק מדי, או גבוה מדי, תלוי מאיזה צד של הבור מסתכלים על זה, ובכלל מדברים יותר מדי, צריך לתת ללשון לנוח."

  

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ, וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה.."

(ספר ישעיה כ"ט ז'-ח')

  

מאת: אריאל ברונז

בימוי: מרינה בלטוב ואריאל ברונז

עיצוב תלבושות ותפאורה:שירה וייז

אביזרים: עודד רימון

מוסיקה: איגור קרוטוגולוב

כוריאוגרפיה: מרינה בלטוב

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

שחקנים: ריימונד אמסלם, בני אלדר, אריאל ברונז, ג'סיקה קראץ, קאי קרבלינקוב.
מפיקה: שרון שנער
מנהל הצגה: רן לשם

​

משך המופע: 60 דק'

לביקורת של צבי גורן / אתר הבמה לחצו

לעמוד הפייסבוק של ההצגה לחץ כאן

​