בעיבוד פורץ דרך לקאנון הקלאסי שייקספיר, הבמאי אריאל ברונז מציע דיון מחתרתי על תפקיד האמנות בעת מלחמה. העיבוד מנכיח את העובדה שההתרחשות הבימתית מלאכותית מטבעה, ונועדה לשטות בקהל. כך נוצר מאבק בין השחקנים לבין הבמאי והקהל, במלחמה שתוצאותיה נקבעו מראש.

בתקופת מלחמת האזרחים האנגלית (1642-1651), הוצגה עלילת המשנה של בעלי המלאכה כמערכון מלווה בפעלולים (droll), ללא העלילה המרכזית של חלום ליל קיץ. מתוך אמונה כי אנו חיים בארץ הנמצאת במלחמה מתמדת, בה מקום האומנות נמדד מחדש, ברונז בוחר להעלות את חלום ליל קיץ בנוסח מלחמת האזרחים האנגלית, עם סיפורם של בעלי המלאכה בלבד.

חלומלילקיץ עורך ניסוי בימתי, שמטרתו להטיל ספק בתיאטרון באותו אופן שאנו מאמינים כי שייקספיר התכוון, אך עם כלים מודרניים עבור קהל חדש. בדיוק כמו המחזאי האלמותי, אנו מציגים לקהל מחזה בתוך מחזה ומשטים בו לחשוב שהוא רואה אמת, ובכך מנתקים את הקהל מתפקיד הצופה הסביל, וגורמים להם לחוש את התיאטרון בצורה חיה ופעילה, כפי שהאמנות הזו שואפת להיות.

בתחילת ההצגה מוצגת לקהל הצהרה שקרית לפיה שלושה שבועות בלבד של חזרות אינטנסיבית, כל השחקנים למדו בעל-פה את כל התפקידים במחזה, אך מקבלים מברונז (בתפקיד הבמאי) את הליהוק רק בתחילת כל הצגה, כל פעם מחדש. ההצהרה השקרית מנחה את כל הצפייה בהצגה, ואמון הקהל מתערער ביחס אליה. מכאן יהיה על השחקנים לשחק כאילו בזמן אמת הם מתמודדים עם בעיות בזכירת שורותיהם, מתחים בין-אישיים שמבצבצים מבין הטקסט הקלאסי, ועם הפרעות פרועות בניצוח הבמאי.

מאחר והשחקנים לכאורה אינם ערוכים כיאות להצגת המחזה, מחוסר זמן ואימון, המשחק שלהם לעיתים מסומן ולעיתים מוגזם, ההתנגדות שלהם לעוינות מצד הבמאי היא לעיתים סמלית ולעיתים אלימה.

​

בחירות המשחק שלהם הן הישרדותיות, והם מנסים להתגונן בעזרת המשחק כבנשק מאולתר. על אף שהזדהות הקהל נמצאת עם השחקנים, הוא נהנה לראותם כורעים תחת הנטל.
הבמאי הוא דמות גסת מזג, חסרת אמפתיה לסבל של השחקנים. הוא יושב בקהל, מתערב ונוכח לאורך כל ההצגה (בדומה לדמות המלך במחזה המקורי). בידו החופש להפריע, ללעוג, להשפיל ולתת הוראות בימוי תוך כדי המופע.

הוא משסה בשחקנים דמויות מוזרות המתפרצות לבמה מבלי ליידע אותם על כך מראש. הוא והקהל מקריבים יחד את רגשותיהם של בני אדם חיים, השחקנים, תמורת הגשמת גחמה אמנותית - ההצגה.

השחקנים ידרשו כל פעם מחדש לזייף את ההצגה בקדחתנות ובאמצעים הדלים שלרשותם, תוך שהיא מתפרקת תחתיהם. בניסיונות חסרי הסיכוי להציל את ההצגה, חוסר האונים של השחקנים נחשף במלואו, אבל עצם הכישלון מגשים ומחייה את הקומדיה, והופך לחגיגת ניצחון.

הגבולות מיטשטשים בין המציאות, המחזה המעובד (מתוך שבעת התרגומים שיצאו בעברית), והמחזה המקורי, ולא ניתן לקבוע היכן מצוקת השחקנים היא אמיתית והיכן היא מזויפת, אילו שגיאות אמתיות ואילו מכוונות ומתוזמרות. הקהל נדרש לבחור בכל רגע אם להאמין או לסרב. ההצגה מציבה בספק את ההבדלים בין מקוריות לבין גימיק, בין בידור לאמנות ובין משחק לחוויה אותנטית. העיבוד נותן מקום לבדיחות גסות וילדותיות לצד כפלי משמעות מרומזים, מוזיקה קלאסית לצד מוזיקת מועדונים, תפאורה מינימליסטית מעודנת לצד תחפושות פורים זולות, רגש אותנטי מול זיוף צורם, קומדיה טרגית מול טרגדיה קומית. הקהל לרגעים הוא שומר הטעם הטוב, ולרגעים מאבד אחיזה ונסחף לוולגריות. עצם מושג התאטרון נחקר, תוך השתעשעות בהשתקפויות האינסופיות שלו בתוך המחזה ובתוך עצמו.

​

בימוי, עיבוד ועיצוב תפאורה: אריאל ברונז

עיצוב תלבושות: עידית הרמן

משחק: שנה ג ניסן נתיב ת"א