nיצג. אקטיביזם. אומנות פלסטית. תיאטרון. 
 

פרויקט אומנות מחאה חוצה ז'אנרים ומעורר מחלוקת והדים ציבוריים, המבקר את תרבות ההנצחה הישראלית את השואה. 
 

הפרויקט פורץ לדרך ב – 02.06.2017 בשעה 12:00, כשהאומן אריאל ברונז נכנס אל משרדי קרן הרווחה לניצולי שואה, נועל את צווארו לשולחן יו"ר הקרן, ושובר את המפתח. נעילה זו מהווה אקט מחאה, על הטיפול הלקוי והסחבת הבירוקרטית, שאביו ניצול השואה נאלץ לעבור, בעקבות בקשתו לסיוע לו הוא זכאי: הריסת אמבטיה, אליה הוא מתקשה להיכנס, והסבתה למקלחון. האקט מתועד כולו, עד לרגעים האחרונים והקשים לצפייה, בהם מגיעים כוחות הביטחון וההצלה, פורצים את המנעול, והאומן נלקח למעצר ממושך בתחנת המשטרה, חקירה ורעש תקשורתי מתון. כמה חודשים אחרי, אביו של האומן מקבל מהקרן מכתב סירוב, לבקשתו לסיוע. 
 

החל משנת 2017 האומן נועל את צווארו בכל יום זיכרון של השואה, לאנדרטת הנצחה אחרת במרחב הציבורי, ובכך ממשיך להפר את הסדר הציבורי, לפגוע ברגשות הציבור, לשמש ככלי לניגוח פוליטי ולאתגר את רשויות החוק ואת גבולות השיח הישראלי לגבי כלכלת השואה ותרבות ההנצחה שלה.
 

מנורת הכנסת. אלקן. 2017

האנדרטה לזכר השואה, כיכר רבין. תומרקין. 2018

פסל ההתרוממות, כיכר הבימה. קדישמן. 2019
האנדרטה לזכר הלוחמים היהודים נגד הנאצים, יד ושם. פינק. 2020

בתחילת 2020 ברונז מעלה, את המחזמר הדוקומנטרי "הנעול" - שחזור מדוקדק של הטקסטים שנאמרו בעת הנעילה הראשונה, בז'אנר המנוגד ביותר לאקטיביזם – המיוזיקל. המחזת המעשה האקטיביסטי כמיוזיקל מעלה את השאלה, האם יש לו ערך מהרגע בו הפסיק להתקיים כאקט במרחב הציבורי והוא מעמת בין הז’אנרים ומעלה שאלות בנוגע לסיבת הקיום שלהם.
 

הפרויקט מנסה לעורר את הצופה לנקוט בפעולה ממשית, ישירה ומידית, כדי לסייע לניצולים שעדיין יכולים לקבל סיוע. קריאה זו חשובה דווקא משום שמדובר בנושא שנמצא לכאורה בלב הקונצנזוס הישראלי. למרות העיסוק האינטנסיבי בזיכרון, אחרוני שורדי השואה בארץ נאבקים על זכותם לחיות ולמות בכבוד. רבים נשכחו בעודם בחיים, או הפכו לנטל כלכלי וחברתי.